החלטה בתיק עמ"ה 7006/03

1.         זו החלטה בטענה מקדמית שהעלתה המערערת, לפיה יש לקבל את הערעור על הסף ולקבוע כי יש לראות את ההשגה שהגישה כאילו התקבלה, לאחר שקביעת השומות בצו לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן- "הפקודה") נעשתה בחלוף למעלה משנה ממועד הגשת ההשגה.

2.         הערעור מופנה כנגד השומות שהוצאו לשנות המס 1998-1999, ולשנות המס 1994-1997. המשיב הודיע בסיכומיו כי אינו עומד על השומות שערך למערערת לשנים 1998-1999 וכי הוא מסכים לקבלת הערעור לגבי שנים אלו. נותרת לדיון שאלת ההתיישנות של צווי השומה לשנים 1994-1997.

3.         מסיכומי המערערת עולה כי למעשה, אין היא טוענת כי הצווים לשנים 1994-1997 התיישנו עפ"י סעיף 152 לפקודה. טענת המערערת, שהועלתה בסיכומים ולא בנימוקי הערעור, היא כי המשיב אחר את המועד לעריכת שומות כסמכותו בסעיף 145(א)(2) לפקודה הקובע כי פקיד השומה רשאי תוך שלוש שנים מתום שנת המס שבה נמסר לו הדו"ח לקבוע לפי מיטב שפיטתו את הכנסתו החייבת של האדם ולשום אותו בהתאם.

העובדות עליהן אין מחלוקת הן:

א.        בתאריך 20.11.2000 הגישה המערערת את הדו"חות לשנים 1994-1997 כאשר בכל הדו"חות היא דיווחה על הכנסה אפס.

ב.         ביום 24.11.2002 נחתמה השומה שהוצאה בצו לפי סעיף 152 לפקודה.

המערערת טוענת, כי לא נשלחו אליה מעולם הצווים שמוצאים בשלב הראשון מכוח סעיף 145(א)(2) לפקודה. כלומר, המשיב לא קבע לפי מיטב שפיטתו את סכום המס הנדרש תוך פרק הזמן הקצוב בסעיף 145(א)(2) ולפיכך יש לקבוע כי הכנסות המערערת והמס הנגזר מהן הינם בהתאם לדו"ח שהגישה למשיב ב-20.11.00.

4.         המשיב טוען מנגד, כי המערערת לא הגישה בזמן דו"חות לשנות המס 1994-1997, ולפיכך הוצאו לה שומות בהעדר דו"ח, בהתאם לסמכות שניתנה לפקיד השומה בסעיף 145(ב) לפקודה הקובע:

"לא מסר אדם דו"ח ופקיד השומה סבור שאותו אדם חייב לשלם מס, רשאי הוא לקבוע לפי מיטב שפיטתו את סכום הכנסתו החייבת של אותו אדם ולשום אותו לפי זה, אלא ששומה זו אינה משפעת על כל אחריות אחרת של אותו אדם על שלא מסר דו"ח או שהזניח למסרו".

לטענת המשיב (הנשען על מוצג מ/2) השומות נערכו בתאריכים להלן: לגבי שנת המס 1994- בתאריך 7/2/1999; לגבי שנת המס 1995- בתאריך 25/4/1999; לגבי שנת המס 1996- בתאריך 8/6/1998; לגבי שנת המס 1997- בתאריך 7/2/1999.

עוד טוען המשיב כי, לפי סעיף 150(ב) לפקודה, הדו"חות שהגישה המערערת ביום 20.11.2000 מהווים השגה על השומות מאחר שהוגשו לאחר שהוצאו השומות בהעדר דו"ח. סעיף 150(ב) לפקודה כנוסחו לפני התיקון בתשס"ג קבע:

"יראו כהשגה גם דו"ח שהגיש הנישום לשנת המס שלגביה נערכה לו שומה לפי סעיף 145(ב)".

מכאן, שיש לראות ביום 20.11.2000 את המועד בו הוגשה ההשגה על השומות לשנים 1994-1997. לטענת המשיב, לפי סעיף 152(ג) לפקודה, יש לו פרק זמן של שלוש שנים מתום שנת המס בה הוגשה ההשגה לשם הוצאת הצו. כלומר - ניתן היה להוציא את ההחלטה בהשגה עד ליום 31.12.2003. אין ספק שהצו הגיע לידי המערערת עובר ליום 14.1.03, שכן הצו מצורף להודעת הערעור, אשר הוגשה ביום זה, ולכן הצו הוצא במועד ולא ניתן לראות את ההשגה כאילו התקבלה.

5.         השאלה שהתשובה לה תכריע את המחלוקת בשאלת ההתיישנות, היא האם הוצאו למערערת שומות בהעדר דו"ח לשנים 1994-1997. המערערת טוענת כי המשיב לא הוכיח כי ערך שומות אלו וכי מסר אותן לידיה. המשיב טוען כי הטוען ל"התיישנות" הוא הנושא בנטל הבאת הראיות ובנטל השכנוע וכי המערערת לא הגישה כל תצהיר מטעמה ולא הציגה כל ראיה מטעמה בנושא זה. לעומת זאת, מטעם המשיב הוגש תצהירו של מר שמואלי שהצהיר שלמערערת נערכו שומות בהעדר דו"ח. עוד הצהיר מר שמואלי, כי המערערת הוזמנה לדיונים בהשגה על השומות לשנים 1994-1997 (לתצהיר מצורפים נספחים ז'-י' המוכיחים זאת) ומייצגיה ביקשו ממנו לדחות את הדיונים בהשגה מספר פעמים. ב"כ המשיב מציין כי מייצגי המערערת מעולם לא טענו כי לא התקבלו בידם השומות שנערכו למערערת בשלב א', המוצאות עפ"י סמכות פקיד השומה בסעיף 145, שהרי אם היה כך לא היה מקום כלל לדיון בהשגה.

המערערת טוענת כי לא ניתן להסתמך על תצהירו של מר שמואלי, שכן בחקירתו הנגדית העיד כי השומות בהעדר דו"חות אינם בידיו וכן לא ידע למסור פרטים מדוייקים על מועד הוצאת השומות, מי חתום עליהן ולאיזה כתובת נשלחו. יצויין, כי מר שמואלי ענה כי ניתן להוציא פרטים אלו מן המחשב. כן טוענת המערערת כי עדותו של מר שמואלי לפיה הנוהל הוא ששולחים שומות בהעדר דו"ח כחודשיים לאחר עבור הזמן להגשת הדו"ח, עומדת בסתירה לתאריכים בהם נערכו השומות לפי מוצג מ/2, ועל כן לא ניתן להסתמך הן על מוצג מ/2 והן על עדותו של מר שמואלי.

אני סבורה כי המערערת לא הצליחה לסתור הטענה כי הוצאו לה שומות בהעדר דו"חות לפי סעיף 145(ב) לפקודה. מצאתי את עדותו של מר שמואלי בכללותה כאמינה, חרף הפגמים שהמערערת מצאה בה. המערערת אף לא הביאה עדויות לסתירת הצהרת מר שמואלי, הנתמכת בנספחים ז'-י' לתצהיר, כי המערערת הוזמנה לדיונים בהשגה על השומות לשנים 1994-1997 ומייצגיה ביקשו ממנו לדחות את הדיונים בהשגה מספר פעמים, וזאת ללא העלאת טענה כי אין מקום לדיון בהשגה.

כמו כן, ההשגה שהוגשה על ידי המערערת ביום 1.11.01, ושצורפה להודעת הערעור שלה, מתייחסת רק לשומות לשנים 1998-1999. כלומר- המערערת לא הגישה השגה על השומות לשנת 1994-1997, אלא הגישה ערעור על הצו שהוצא לפי סעיף 152 לפקודה לשנים 1994-1999. המערערת לא טענה בנימוקי הערעור שלה כי צו השומה לפי סעיף 152 לפקודה כלל אינו רלוונטי לגבי שנות המס 1994-1999 שכן לא הוגשה על ידה השגה, אלא טענה אך כי עבר המועד להוצאת הצו מיום הגשת ההשגה. מכאן, כי אף המערערת ראתה בדו"חות שהגישה כהגשת השגה, קרי היא ידעה כי הוצאו לה שומות בהעדר דו"ח לשנים 1994-1997, בהתאם לסעיף 145(ב) לפקודה. מכאן כי יש לדחות את טענת המערערת כי המשיב לא קבע לפי מיטב שפיטתו את סכום המס הנדרש תוך פרק הזמן הקצוב בסעיף 145(א)(2).

6.         אוסיף כי, המשיב אף עמד בזמנים הקבועים להוצאת הצווים מכוח סעיף         152 לפקודה. סעיף 152(ג) לפקודה כנוסחו לפני התיקון בתשס"ג קבע: